<h1>ספר התרומות שער א' חלק ה'</h1>
<h2>דף ו.</h2>
גרסינן בפרק המקבל, מתניתין, החובל את הרחים עובר בלא תעשה, חבל רחים ורכב חייב משום שני כלים, ולא רחים בלבד אמרו אלא כל דבר שעושין בו אוכל נפש אין ממשכנין. והנה נסתפקתי באי זה רחים דברה תורה, מי אמרינן דוקא רחים של יד המטלטלין שהן דומין לכלים ונופל עליהן לשון לא תחבול שאדם חובלן ומושכן ממקום למקום אבל בתי רחים של מים הקבועות בקרקע מותר למשכנם דהא לא שקיל להו ממקומם אלא שמבטל אותן מלטחון, ועל אלה לא הזהירה תורה עליהן. ושאלתי בזה ה"ר משה בר' נחמן ז"ל וזה אשר השיב לי [סימן ט"ז], הנה הכלים ב"ד שולחים וממשכנין אותם כדי שיגבו אותו משכון לבעל חוב ולא ימכרנו הלוה ולא יבריחנו ולא יעשה מטלטלין אצל בניו ובאלה הזהירה תורה שלא למשכן לא המלוה ולא שליח ב"ד דברים שעושין בהן אוכל נפש, אבל ביטול בתי רחים של מים שאינו אלא שסוגר הדלת שלא יטחון או שיהא מעכב אותו שלא לטחון, היאך יעשו ב"ד כן מן הדין, ואפילו לא יהא בית רחים זה בכלל דברים שעושין בהן אוכל נפש, וכי ב"ד מבטלין את האדם מלחרוש ולזרוע עד שיפרע חובו, וכן בעל חוב עצמו אינו רשאי למנוע הלוה או לעכב נכסיו ממלאכתן ואם עשה כן בין בכלים שעושין בהן אוכל נפש בין בשאין עושין הדין שוה בכולן ואינו עובר עליהן משום חובל ומנתח, אלא הרי הוא בכלל הגזלנין והדין ביניהן משום הזיק, אבל אם נכנס ב"ח לבית הרחים ונטל רחים העליונה או הברזל הסובב והגלגלים וכיוצא בהן, הרי הוא בכלל לא תחבול רחים ורכב, ואע"פ שהן עושין מלאכתן במחובר לא גרע ממחרישה וצמד של פרות שמלאכתן בקרקע שנמנו בגמרא בדברים שעושין בהם אוכל נפש. ונראה לי דדוקא דברים המטלטלין הוא שנתנה בהם תורה דין משכון אבל המחוברים לקרקע שהן כקרקע כגון רחים התחתונה וכיוצא בה מדברים שבעל חוב גובה מהן, אין ב"ד ממשכנין אותן אפילו בשעה שאין עושין בהן אוכל נפש, והוה ליה כקרקע ואין לב"ד בקרקעות משכון אלא גובינא לכשיגיעו ימי השומא ישומו לו מהם בהכרזה. ואם תאמר למה לא נחוש שמא יתלוש אותם כלים ממקום חיבורן בקרקע ויבריחם מבעל חוב, י"ל עכשיו קרקע הם ואינם בכלל המשכון שאין חוששין שמא יעקור נטיעות ויסתור בנין הבתים להבריח מבעל חוב, ואם ראו אותו עושה כן, ב"ד מגבין לו מהן לשעתו ומכל מקום אין ממשכנין אותן, אבל בעל חוב עצמו אם עבר ותלשן ונתח, כבר נעשו מטלטלין ונוטל אותן שלא בשעת מלאכה ומחזירן בשעת מלאכתן כמטלטלין, ע"כ. וכן אסרוהו לחבול סכינא דאשכבתא והוא סכין המיוחד לשחיטה, כדאמרינן [קט"ז ע"א] ההוא דחבל סכינא דאשכבתא מחבריה ואמר ליה זיל אהדריה ניהליה דהוה ליה מדברים שעושין בהן אוכל נפש ותא קום עליה בדינא. וכן זוג של ספרים, ופרש"י ז"ל זוג של ספרים שאדם מגלח בהן את השער. וזה אינו נראה לר"ת, שא"כ אין לך דבר שאין אדם משתכר בו אוכל נפש, אלא פירושא דמילתא כמו רחים בעינן שיהיו עשויין לתת בו את האוכל, על כן גרסתו זוג של מספרים והעמידן בתספורת של ירק, אי נמי לגזוז את בית השחיטה, א"נ מספרים לגזוז את השער אחר שחיטה במקום הבהוב, כדמוכח בפרק כדי יין [ביצה ל"ד ע"א]. וכן אסור למשכן צמד פרות כדתניא [קט"ז ע"א] חבל זוג של מספרים וצמד של פרות יכול לא יהא חייב אלא אחת ת"ל לא יחבול רחים ורכב מה אלו מיוחדין שהם שני כלים וחייב על כל אחת ואחת אף כל שהן שני כלים ועושין מלאכה אחת חייב על זה בעצמו ועל זה בעצמו ולוקה שתים על שניהם. וצמד פרות איכא דמפרש לה בעומדות לחרישה, וכן בזה דעת הרב ר' משה ז"ל [מלוה פ"ג ה"ה]. וקשיא עליהו הא מחרישה כמו צמד פרות איתה ואיך משכנו מחרישה דקתני במשנתינו מחזיר את המחרישה ביום. ומתרצי התם מיירי בעבר ומשכנו דקני ליה ואיתיה בחזרה כדאמרינן בתמורה [ו' ע"א] והרי משכון דרחמנא אמר לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו ותנן מחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום, אלמא דאי עבד מהני, והא דא"ל אביי זיל אהדר ליה דה"ל דברים שעושין בהם אוכל נפש ותא קום עליה בדינא, לפי שעה אמר ליה דליהדר ליה, דמיד היה צריך לו וחובה עליו להחזיר משכון הצריך לו ביום ביום. ובעל המאור ז"ל תירץ על דרך אחרת, דמוקי לה בשהלוה מסרה לו. וההיא דנותן לו צמדו דפליגי רבנן עליה [ערכין כ"ד ע"א] דר' אליעזר דסבירא להו הני נכסים נינהו, התם לענין סדור איתמר שאם בא לב"ד לגבות חובו מהם מגבין לו אפילו מדברים שעושין בהם אוכל נפש, אלא שמסדרין בכלים ולא בנכסים.
וכל זה מישב ר"ת, וזה מה שכתב, תחלה קשה היאך יכול לחבול מחרישה כיון דצמד פרות החורשות נקראות דברים שעושין בהן אוכל נפש, ומיהו בלאו הכי אין נראה לפרש כן, דהא לא דמו לרחים ורכב שמתקנין בו את המאכל, ונראה לר"ת שצמד פרות העומדות לרכס בתבואה וזוג של ספרים בתספורת ירק ומחרישה דהכא אין מתישב במחרישה דארעא דלא מיחייב בהשבת עבוט אלא בדבר העשוי לגוף האדם ולהנאתו, ועוד דמוקי לה בגמרא [קי"ג ע"ב] במחרישה דכספא ואין דרך הארץ לחרוש בה את הקרקעות. אלא מאי מחרישה מגררת להתגרד בה בבית המרחץ ואין רחיצה אלא ביום, וכדאיתה בכתובות בפרק מציאת האשה [ס"ח ע"א] דקתני היה משתמש בכלי זהב ישתמש בכלי כסף ומוקי לה התם במחרישה דכספא, ואי במחרישה לחרוש איכפל תנא לאשמועינן דבר שאינו בעולם שיחרוש במחרישה של זהב, וכדאיתה בפרק (החולץ) [חבית] (שבת קמ"ז ע"ב) עבדא ליה אימיה מגררתא דכספא, וכן פירש ר"ח פרק מציאת האשה.
